מחלה תורשתית קשה, עוברת מדור לדור, לעיתים אף מחריפה, משנה צורה, מגדלת מוטציות, מגיעה עד העצמות, לכל הנימים והתאים, מחלה מסוכנת מאוד. 98% מהאוכלוסייה סובלים ממנה.
יש דרכים להירפא.
גם אני חליתי בה, כנראה שנולדתי איתה. מה שנקרא - קיבלתי מתנת ירושה. דרך הדיאנאיי. מתנה לא כל כך ידידותית שלשמחתי נרפאתי מחלק ממנה, יש בי עוד נגעים שלפעמים הם מתפשטים וגדלים, מעירים אותי אלי. יש זמנים שהם קטנים ומתמעטים.
היו רגעים שחשבתי שזה חסר סיכוי ואין מצב שאפשר להירפא מזה. לא ידעתי שזה בכלל אפשרי. חשבתי שזה הברירת מחדל. לשמחתי ומזלי גיליתי אחרת.
למדתי (ועוד לומדת) לאהוב את עצמי, לאהוב גם את המקומות 'השליליים', אלה שלא נהוג לקבל אותם.
לאהוב את עצמי גם כשאני כועסת, גם כשאני שיפוטית, לאהוב את החלק הזה משמע להביא אלי חמלה. לראות את הילדה הפגיעה שעכשיו פועלת. רגע לחבק אותי ואותה, להמיס את המקום הנוקשה. לאפשר את הקבלה, את הבירור של הצורך שלא נענה, להקשיב עמוק פנימה. ולאהוב. גם כשקשה.
מזכירה לעצמי שבכל אי אהבה עצמית יש אי קטן של אהבה עצמית. ואני יכולה להרחיב את ה-אי הזה, לבנות בתוכו תשתיות, לפתח ולעגן משאבים, אני יכולה לגרום לו לשגשג ולהיות ליבשת ואח"כ אפילו לעולם של אהבה עצמית.
אני מפתחת אותו בקצב שלי, כידוע לכל אחד יש קצב פיתוח שונה, משאבים שונים, גם שם אני בחמלה. למקצב שלי, ליכולות שלי.
מפתחת בתוכי איים שונים, אי הכעס עושה הסבה לאט לאט לאי ההבנה, אי הביקורת לאי הקבלה. ויש את אי דימוי הגוף, אי העשייה, האי האינטימיות.
מלא מלא איים שאני זורעת בהם זרעים של אהבה, קבלה, סבלנות.
פעם בכמה זמן יש תנועות טקטוניות שעלולות להיות מטלטלות, מתחולל היפוך קטבים או רעידת אדמה ואז כל האיים בתנועה.
לפעמים מגיע צונאמי ושוטף הכל, עוד מקומות מגיעים למקומם, נהיים ירוקים יותר, עסיסיים, נזרע עוד ריפוי.
ויש רגעים של התפרצות הר געש, ששורפת, מכלה, חורכת, רגעים בהם הפצעים כל כך כואבים, מגרדים, פועמים, מופעלים, שורפים בפנים ובחוץ, הכל כואב, רגעים בהם מרגיש כמעט כמו סוף העולם. האור נכבה והכל כואב.
האיים שוקעים אל תוך ביצת חוסר האהבה העצמית. אני שוקעת איתם, נותנת להכל לנבול, למות. נכנעת.
ובאיזשהו רגע אני מתחילה לצאת בצד השני, מרגישה קצת כמו נח שמקבל ענף של זית מהיונה.
זרעים קטנים מתחילים לנבוט, האיים חושפים את עצמם ממעמקי השאול. האש שבהר געש נרגעה, העשן הסמיך דועך, הערפל מתפזר, האויר מתנקה, המים זורמים, אני בחוף מבטחים, אפשר לנוח בין איי האהבה העצמית שמשגשגים להם, שלטים של welcome home מתנוססים.
שבתי הביתה. אלי.
בכל יום, בכל רגע, אני נרפאת עוד קצת מהמחלה הידועה לשמצה. יודעת שבכל רגע יכול להיות שינוי, יודעת שאני דינאמית, משתנה.
אני בוראת את עצמי בכל רגע ורגע.
זורעת אהבה עצמית.
